קיבוץ הזורע
קיבוץ הזורע נמצא בעמק יזרעאל המערבי, למרגלות הרי מנשה.
סיפורו של הקיבוץ אינו דומה לסיפורי קיבוצים אחרים. זהו הקיבוץ היחיד שנוסד ע”י בוגרי תנועת הנוער היהודי גרמני “וורקלויטה” (Werkleute), צעירים ליברלים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, שקיוו למצוא אלטרנטיבה חדשה לקהילה היהודית המצויה.
ואולם בחורף 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאלצה הנהגת התנועה להמיר חזון סוציאליסטי יהודי, בחזון סוציאליסטי ציוני. הוחלט על הכנות מזורזות לעליה והקמת קיבוץ בארץ ישראל. בראשית 1934, עלו ראשוני החברים לארץ. רובם הפסיקו לימודים אקדמיים או לימודי מקצוע ויצאו להכשרות לקראת עליה. במהלך 1934 התרכזו במגרש הקיבוצים בחדרה. שם נבחר השם הזורע, שביקש לסמל את הקשר לאדמה ולהתחדשות בארץ. נקבע ואושר מקום להתיישבות – למרגלות הכרמל ליד יקנעם, והחלו ההכנות לעליה על הקרקע.
|
אז
 |
היום
  |
כדי להבטיח התישבות מהירה, הוכרז על מגבית בגרמניה,
לרכישת אדמה. המוסדות המיישבים קיבלו את הכסף, ושילמו
לאפנדים שישבו בסוריה ובמצריים.
למרות זאת נאלצו חברי הזורע לחכות שנים נוספות עד לפינוי האדמה,
אחרי מלחמת השחרור, כשנמצא פתרון לתושבי הכפר קירי, ותושבי הכפר אבו-זריק שברחו מבתיהם. עד אז סבלו החברים והילדים שנולדו בינתיים, מעוני ומחסור, ללא אדמה וללא בסיס כלכלי, בתנאים קשים ביותר.
יער זה וכל גוש היערות הפרוש על רכסי הכרמל, ניטעו ע”י חברי הזורע וחברי קיבוצים אחרים שהועסקו ע”י הקרן הקיימת, בשנים שלא יכלו עדיין לעבד את אדמתם.
|
אז
היום
|
בשנות ה- 80 קלטנו חברות נוער, שהתחנכו כאן מספר שנים ובודדים מחבריהן נשארו בהזורע.
בשנת 2007 לאחר סגירת האולפן, בגלל מיעוט עולים חדשים בישראל, קלטנו “גרעין צבר”, צעירים שרובם בני ישראלים יורדים. הצעירים מקובצים לגרעינים בארצות הגולה, בעיקר ארה”ב, באים לארץ לקיבוצים, לומדים כמה חודשים עברית ומסיירים בארץ, ואז מתגייסים לשרות צבאי. כל תקופת השרות הם גרים בקיבוץ, מלווים ע”י מדריכי הגרעין, ולכל אחד מהם יש משפחה מאמצת. לדבריהם, הם מאד מרוצים מהקיבוץ ומשרותם בצה”ל.
בחיפוש מקורות הכנסה, כמעט אין תחום בו לא שלחו החברים את ידם.
ענף הצאן שהוקם כבר בימים הראשונים, ואיישו אותו בעיקר חברים בעלי תואר דוקטור, משום מה, התקיים במשך כ-20 שנה.
חקלאות: אדמות העמק הכבדות היוו אתגר לחקלאים – מאמץ רב הושקע בניקוז, בטיוב הקרקע, ובמציאת ענפי חקלאות מתאימים. נסיונות ראשונים בגידול מטעי פרי, חלקם כגידולי בעל, ללא השקיה באזור הוואדי ומדרונות ההרים מעל הקיבוץ. בשנים הראשונות עמד גן הירק בראש מקורות הפרנסה, אז גידלו גם דגנים ויותר מאוחר, הביא גידול המלונים, במשך תקופה ארוכה, את התרומה הגבוהה ביותר למשק.
את מקום המלונים, תפשו בהדרגה הכותנה וגידולי שלחין, לצד בריכות הדגים שפתרו את בעיות הניקוז הקשות. לאורך שנים ארוכות התקיים גם מטע פירות נשירים וכרם ענבים, עד לחיסולו, לטובת גידולי השלחין, בעיקר הכותנה.
לול עופות היה מהענפים הראשונים בקיבוץ, בתחילה לול ביצים ושנים אחר כך לול פיטום. פעילות זו נפסקה בתחילת שנות ה- 90.
ענף חקלאי יציב מאד בהיסטוריה של הזורע, הוא רפת החלב, ששומרת על רווחיות טובה במשך עשרות שנים.
ענף המדגה, חדר בשנים האחרונות לשורה הראשונה של הענפים ברוכי ההכנסה, הודות להתמקדות וההתמחות בגידול דגי נוי ושושנות מים.
פרדס קטן נשאר במשך שנים, על מפת ענפי הזורע, ולאחרונה צורף מבחינה ארגונית לגד”ש.
בשנות ה- 50 הבין הקיבוץ, כי החקלאות אינה מבטיחה משענת כלכלית מספקת, והתעשיה החלה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר.
הנגריה ששימשה מאז 1936 בית מלאכה, הפכה עם הזמן ל”תעשיית רהיטים הזורע” ושמה הלך לפניה בארץ ובעולם. בשנות ה- 90 הלכה וירדה הרווחיות, ולקראת סוף העשור, נסגר המפעל ונמכרו המכונות. שם המותג נמכר גם הוא, וממשיך למכור רהיטים אחרים.
|
|
|
 |
בשנים האחרונות הוקמו דיר עיזים ומחלבה. המחלבה ייצרה יוגורטים, גבינות רכות וקשות, וגם גלידה מצוינת שיוצרה מחלב העדר שלנו. כמה מהמוצרים זכו בתעודות הצטיינות, ותוצרת המחלבה היתה מבוקשת ע”י מעדניות ומסעדות.
אך מאז דיר העיזים נסגר ולאחר כמה שנים נסגרה גם המחלבה מאחר והיתה עתירה בעבודת ידיים והפכה לא רווחית.
בהזורע קיימת פתיחות לחידושים וניסויים, ויזמויות שונות נפתחו. חלקן, קמו ונסגרו, ואחרות מתקיימות בהצלחה לאורך שנים.
צניעות בכל הקשור לחיי היחיד, והעדפת טובת הכלל, איפיינו את הקיבוץ.
קבוצת המייסדים הטביעה חותם על אופי הקיבוץ, ונקבעו נורמות תרבותיות וחברתיות גבוהות מאד.אפילו בשנות העוני הקשות ביותר, הועלו על במותינו אירועי תרבות חשובים: קונצרטים, אופרות, הצגות, תיאטרון בובות – הכל בביצוע החברים, ללא סיוע מבחוץ…
מדי כמה שנים עלתה על הבמה, הצגת ילדים, על פי רוב עיבודים לאגדות ידועות, אך כל ההפקה מתוצרת עצמית – מלים ומנגינות, בימוי ומשחק, תלבושות ותפאורות. ההצגות היו לחלק חשוב מהפולקלור המקומי.
כיום, התרבות בהפקה עצמית יותר מצומצמת, אך נחגגים כל החגים ומתקיימות פעילויות תרבותיות שונות כמו הרצאות, סרטים, הצגה מדי פעם ועוד…
בשנותיו המוקדמות של הזורע, בעוד תנאי החיים קשים מאד, ורוב החברים עדיין גרים באוהל או צריף, הוחלט על בניית מוזיאון, שנקרא על שמו של וילפריד ישראל. וילפריד ישראל היה מידידי החברים המייסדים, ואספן של יצירות אמנות. בזמן מלחמת העולם השניה, עסק בפעולות הצלה של יהדות גרמניה. הוא נהרג בהיותו במטוס שהופל ע”י הגרמנים מעל ליסבון. בצוואתו הוריש אוסף יקר ערך של אוצרות מהמזרח הרחוק, לחברי הקיבוץ. המוזיאון הופעל שנים רבות ע”י חברים מתנדבים. ב-20 שנה האחרונות, מקבל המוזיאון תמיכה גם ממשרד התרבות, ומתנהלת בו פעילות ענפה – תערוכות קבועות ומתחלפות, סדנאות אמן, סדנאות לילדים, מפגשים עם האמנים המציגים, הרצאות, חוגים ועוד. מחוצה לו מתקיימים אירועי תרבות שונים להנאת חברי הקיבוץ ותושבי הסביבה.
הזורע, ככל קיבוץ, הוא חברה המעמידה את הילדים במרכז. מערכת החינוך שלנו היתה תמיד מסודרת ומטופלת. הילדים עמדו בראש סולם העדיפויות, מבחינת השקעות בבניינים, ומבחינת הדאגה לצרכיהם. בתי הילדים הותאמו בכל זמן לצרכים המשתנים.
מערכת החינוך כוללת פעוטונים, גנונים, וגנים. בית הספר היסודי האזורי “פלגים” ממוקם בהזורע, ומכיתה ז’ לומדים הילדים בבית הספר האזורי “מגידו”, ליד עין השופט.
יש מערכת של חינוך לא פורמאלי לילדי בתי הספר – יסודי, חטיבה ותיכון, שפעילה בשעות שלאחר בית הספר, ובחופשים.
עד שנת 1991 היתה נהוגה אצלנו לינה משותפת, והילדים שהו בבתי הילדים במשך רוב שעות היממה – אכלו, שיחקו ולמדו, טופלו וישנו. אחרי הצהרים הוקדש הזמן לבילוי עם ההורים.
עם המעבר ללינה בבית ההורים, השתנו הדברים מאד, אך גם היום יש השקעה רבה של המערכת הקיבוצית, בחינוך בגיל הרך, ובחינוך הבלתי פורמלי בגילאי בית הספר היסודי והתיכון. כיוון שיש פחות ילדים בני קיבוץ, מתחנכים בפעוטונים ובגנים, ילדים רבים מהסביבה. אלה מהם שממשיכים בבית הספר היסודי האזורי הממוקם בהזורע,, יכולים להשתלב גם בחינוך הלא פורמלי, אחרי שעות הלימודים ובחופשים.
